אני מרכז מבקרים

פורטונה אומרת: אני מרכז מבקרים ואין לי שעות סגירה. 

בעלי הראשון, כפרה עליו, מגיע הנה, כמו סלמון 

ששוחה במעלה הנהר למקום הולדתו. 

בעלי השני, חיים שלי, יש לו חיים משלו גם בעיר אחרת.

השאיר שם נשים של פעם שלא יודעות להחליף נורה. 

ואני, אני טוב לי עם הספרים שלי והגינה,

עד שאני שוכחת לִרְצוֹת.

רק מה, (היא מצמידה אצבע לשקע בחזה),

נהייה לי כבר מַפְסֵק פה מרוב שאנשים באים והולכים - 

מדליקים אותי ומכבים.

מרוב הרָצוֹא וָשׁוֹב אני כבר לא יודעת מה אני 

(נראה אותך אומרת מה את בלי להזכיר מישהו אחר) 

חברות ששתלו פה עץ בגינה לא חזרו אבל העץ פורח

נו, פורטונה, אני אומרת, את אישה עם מזל, 

אם את לא יודעת מי את אז את עדיין הכל

כן, היא אומרת, ואנחנו שותקות קצת

חתול חוצה את הגינה וממשיך,

נוטש אחריו בבוץ את שקעי כפותיו 

פורטונה טופחת על ירכיה, 

שנפצח? היא שואלת לא שואלת, 

וקמה למרפסת להביא מגש עם גרעיני חמניה 

שמתחממים בשמש ומלח. 

אנחנו מפצחות עד שהלשון שלנו מתחספסת

ואז סוחטות לימון וממיסות סוכר, 

עושות מזה לימונדה. 

השיר השבוע עוסק בזהת מתוך שייכות. 

כשלוּ רִיד בעלה של לוֹרִי אָנְדֵרְסוֹן נפטר, יוֹקוֹ אוֹנוֹ, שכבר הייתה מומחית בלאבד בעל, שלחה ללורי האלמנה הטריה מכתב עם עצות בכל הנוגע לעניין האהוב הנעדר, כלומר,

How to live with the new form your partner has taken 

אף פעם אין לנו שליטה מלאה על מי יהיה לידנו ועד מתי

אז מי אנחנו כשאנחנו מרכז מבקרים, מאפשרים לאנשים לבוא וללכת?

האם עדיף לשלוט בשעות הקבלה ואז להיות פשוט סגורה חלק מהזמן? 

האם אנשים יכולים להישאר איתנו גם בצורה אחרת? לא פיזית? 

ומה בנו תמיד נשאר לא משנה מי או מה נוכח?

ושאלה אחרונה: האם בכלל כדאי לנו לדעת מי אנחנו, או מעניין יותר להתחיל כל בוקר מחדש מתוך סקרנות?

---

פרט מידע לא שימוש

מנמוסינה, אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, היא גם אימן של תשע המוזות, נו, אלו שבאות והולכות כרצונן. 

מנמוסינה מופקדת על בריכת השיכחה ממנה שותים המתים לפני שהם חוזרים לגלגול נוסף בעולם החיים, מי הבריכה גורמים להם לשכוח את חייהם הקודמים ולהתחיל כאנשים חדשים לגמרי, בעיני עצמם.  

מה שמביא אותי, כמובן, לשקע שיש לנו מתחת לאף (philtrum) שנוצר, על פי האגדה כשמלאך נוגע לנו בשפתיים ברגע הלידה כדי שנשכח כל מה שידענו. 

הנה פה בציור של  Dante Gabriel Rossetti של מנמוסינה אפשר לראות שיש לה philtrum (רעיון לשם בעברית?) שמבטיח שהיא שכחה כל מה שהיא לא צריכה לזכור.