ארץ לעולם לא, לא

כל זמן שפּוֹאִיסָה עבדה במטע המחשבות שלה המתינו בשקט. עכשיו כשהשמש מנמיכה אל השדה כמו תֵּיוֹן ענק למים, מחשבותיה כבר מכרכרות סביבה. היא ושאר הקוטפות מתיישרות, כמו קָנִים בתום הסערה, וצועדות חזרה לכפר. 

ליד הבאר בּוֹנְדִי מחכה לה. זוהי עונת הגֵּז והוא מנוקד בפונפוני צמר. 

״למה פּוֹאִיסָה? למה איתו?״ 

זו שאלה שהוא שואל אותה כל יום. 

פּוֹאִיסָה מסמנת לחברותיה להמשיך. מורידה את המטפחת מראשה, מנגבת זיעה מצווארה. 

בּוֹנְדִי מתקרב אליה, ״לא חסרים גברים אחרים בכפר״, הוא אומר ומזדקף קצת, ״והוא פגע בך. מה שוות הדמעות אם לא למדת מהן כלום? אל תתחתני איתו, פּוֹאִיסָה, כבר שכחת כל מה שהוא עשה?״

תנור היום הולך ונכבה. פּוֹאִיסָה מפנה את עיניה החומות אל אלו של בּוֹנְדִי. ״מהרגע שיצאנו מהבטן והמיילדת חבטה בנו כדי להזכיר לנו לנשום, עד היום שבו נמות, תמיד יהיה משהו או מישהו שיכול לפגוע בנו."

״אז למה להתחתן איתו?״

"הוא נהר שעבר בו גל עכור אבל עכשיו הוא שוב צלול. דרכו אני לומדת להאמין בְּהִשְׁתַּנּוּת.”

“אוי פּוֹאִיסָה, אז רק תסלחי, למה להתחתן? לקום כל בוקר לצידו. חשוב לך להתחתן? קחי אותי, אני כולי שלך”. בּוֹנְדִי פורס את ידיו לצדדים. 

פּוֹאִיסָה לוקחת את ידיו בידיה. “אם תיתן לי את כל כולך, מה ישאר ממך?”

הבאר העמוקה של הכפר שמעה כבר הכל. פּוֹאִיסָה מכניסה אליה את ראשה. אל תוך הקרירות היא לוחשת: "מאות שנים אנחנו מבקשות לדעת איך להיות ביחד בקשר? 

אולי השאלה היא איך להיות לבד בקשר?"

בקרב בני שבט הדני בפפואה, כאשר מישהו מבצע רצח בתוך הקהילה, השבט נאסף ליד הנהר והרוצח מושלך למים כשידיו ורגליו קשורות. רק לבני משפחתו של הנרצח יש את הזכות להורות למשות את הרוצח מן המים ולחוס על חייו. מסורת זו המכונה pemelek מאפשרת לבני משפחתו של הנרצח לשחרר את מי שפגע בהם ולהשתחרר בעצמם.

הקטע השבוע עוסק בסליחה, ובלי קשר, באי איבוד העצמי בתוך זוגיות - מתנת הלבד בתוך הביחד. 

---

פרט מידע לא שימוש

“I am the river, and the river is me”

בני השבט Māori בניו זילנד שחיו על גדות נהר Whanganui ראו בנהר בן שבט לכל דבר.

בשנת 1,800 כשהבריטים החלו להתיישב בניו זילנד, הם קנו מהשבט שטחי אדמה עצומים בתמורה לחפצים כמו מטריות, רובים, וכלי נגינה. הנהר עבר לידיים בריטיות שהפעילו עליו ספינת קיטור, הוציאו ממנו חצץ, והרסו את הדגה. 

במשך 100 שנים ניסו אנשי השבט להחזיר אליהם את הנהר. ב 2018 הם החליטו להפסיק לבקש מהרשויות שיכירו בנהר כשלהם והחליטו לפעול בדרך מקורית - להכיר בנהר כאדם.

ב 2017 נהר Whanganui הוכר באופן רשמי על ידי הרשויות בניו זילנד כאדם ובעל זכויות. שני אפטרופוסים, מונו לדבר בשמו. 

הנהר יכל עכשיו לתבוע את מי שפוגע בו (כן, לתבוע לא לטבוע) אבל האפוטרופוסים שלו, החליטו שלא לעשות זאת. הם אמרו בשם הנהר: 

“כשאתה נלחם כמעט 150 שנים כדי שיפסיקו להתעלל בך אתה לא רוצה לעשות את אותו דבר לאחרים.”  

ומה היו אומרים הנהרות אם היו מדברים בשמם של בני האדם? 

בתמונה: ארבעה בריטים נוטעים עץ בלי לגעת באדמה.