ואז נשאלת שאלת ההתאהבות בכלל ובאדם אחד בפרט

ב 1771 באוניברסיטת פַּדוֹבָה בחוג ל״האושר טמון באלוהים אבל לא רק״ כתב הנזיר (אבל לא רק) בודנה מאמר המסכם את מחקר העוקבה שלו בעניין הקשר בין התאהבות לאושר. ״אין ספק בידי, בליבי, או בחלציי״ כתב הנזיר, ״כי אהבה לאדם אחר הינה אחד מרגעי האושר האנושי בהם חנן אותנו האל. האושר הנקרץ מאהבה עולה כמה מונים על רגעי אושר אחרים המוכרים לאדם ההולכת על פני האדמה (טעות במקור). עם זאת, לא אחת ולא 700,000,456, כגודל האושר, גודל מפח הנפש ברגע שהאהבה מגיעה אל קיצה.״ בעזרת לא מעט חשבוניות חישב ומצא בודנה כי ״האושר בהתחלה ומפח הנפש בסוף מתאפסים כך ש, תודה לאל, לא יוצא האדם נפסד." מאידך, מצא, כי תעוקת הנפש עם סיום האהבה משאירה חותם בנפשו וגופו של האדם ומקשה לעיתים על התחלת מחזור חדש של התאהבות / מפח נפש. במחקר המשך עסק בודנה בשאלה האם התאהבות באדם אחד בלבד כדאית מבחינת מדד האושר ועוצמתו של הזבנג בסופה. הוא כתב: ״כשהאהבה ממוקדת באדם אחד כל מדדי האושר כמו גם מפח הנפש מתעצמים. אז תעשו את החישוב שלכם. בכל אופן, האהבה הנשגבת ביותר היא האהבה לאלוהים. גם אם האלוהים נמצא בפריחת שושן, בשקע האגן של זו המוכרת קערות חרס בשוק, או בך עצמך.״ בתום שמונים שנים של מחקר סיכם בודנה ממיטת מִיתָתוֹ: ״התאהבות היא בילתי נמנעת כך שכל המחקר שלי לא היה שווה כלום, ביי״

המחקר של הנזיר בודנה לא השפיע על האנושות כלל, מאידך המילה “ביי” שנגזרה מן המילים: *God be with ye היא אבן יסוד בתקשורת האנושית. ולכל מי שמתאהב ברגעים אלו נאחל - ביי ושאלוהים תהיה איתכם.