עירית בסתר

מספרים על עירית שהייתה מרובת כשרונות וצרת מותן. בֵּיתָהּ ניצב בשולי הישוב - האחו לשון ירוקה השלוחה ממפתנה.

ועל בצלאל אחיה שהיה אֵיל-פרחים, מייצא יִחוּרִים לקצוות תבל - לבלובים רעננים ברווח נאה.

את היחורים הגתה וייחרה עירית, ועל כך דמע בצלאל והודה לעירית ששמה נעדר מן השלט שעמד בפתח מפעל הפרחים, כפי שנעדר מדלת ביתו של בן-חורין, הלא הוא האיש שפקד מעת לעת את יצועה של עירית דומע גם הוא מרוב הכרת תודה ואהבה. מוסיף ומדבר על הגּוֹן והסער שהכניסה עירית אל חייו ועל הנשים המונוכרומטיות והמפוהקות שפגש לפניה. במחיצתך אני חש כאילו אני חובק את העולם מקצה ועד קצהו, לחש.

עוד מספרים כי יום אחד נסעה עירית לאי שם וחזרה מקץ שנה שהיא חובקת תינוקת שחורת תלתל.

בלי כוונת מכוון, ותחת הקשר שקשרו השנים עם בני האדם, גדלה הילדה וכבר שָׂחָה.

וכך בשעה ששקעו האנשים במראית העין, מדמים שהינם מה שאינם.

נואשים למבט שייטיב במעט את דעתם על עצמם. אחיזת עיניים ואין מרפה.

הלכו עירית ובִּתָּהּ יד ביד אל הלול ואספו ביצים חמימות ורוטטות.

התרנגולות חגו סביבן, מְעַכְּסוֹת בהתרגשות ולא ניתן היה להבחין כלל איזו ביצה הוטלה מאיזו תרנגולת, וגם טעמן של הביצים היה זהה עד מאוד.

האם הייתם מרגישים נוח לעשות דבר מה משמעותי, הישג, ושאדם אחר יקבל עליו קרדיט? 

מהי הכרה? האם חייב להיות בה רכיב פומבי? עיטור הנתלה בדש הזולת? ולמה הכרה כל כך חשובה לנו? 

או שאולי היא לא.

---

פרט מידע לא שימוש

בשיר Yankee Doodle, המונח "מקרוני" מתייחס לסגנון אופנה ולא למנת הפסטה המוכרת.

במאה ה-18, "מקרוני" שימש כסלנג לתיאור צעיר אופנתי המתלבש בצורה ראוותנית ומוגזמת.

השיר Yankee Doodle מתאר אמריקאי כפרי לא מתוחכם המנסה לחקות את הסגנונות האירופיים האופנתיים על ידי הדבקת נוצה לכובעו בחושבו שבכך הוא הופך ל"מקרוני" (אַל דֶנְטֶה?) בעוד שבמציאות, הוא נראה קומי.

ומי אמר שאי אפשר לאכול מקרוני בסטייל?

Yankee Doodle went to town

A-riding on a pony

Stuck a feather in his cap

And called it macaroni.

https://www.youtube.com/watch?v=qYcy0Y9Hu-A